נושא: Pokemon - The New Way

נו מה אתם מפגרים?!
הוא לא נכנס יותר לפורום, אין עוד פרק..

~JustDor~ התגובה שלך הייתה ממש מיותרת, אל תגיב- תדווח.
פעם הבאה שתעשה את זה, ובבוטות כזאת, אתה תקבל אזהרה.
bugoji1 אזהרה על ספאם
נעול, אם פותח הסיפור ירצה בעתיד להמשיך את הסיפור שיבקש מפקח לפתוח..

שנתיים עברו (בערך)... והסיפור חוזר!
אז לכל מי שהתגעגע או לכל האנשים החדשים שמעוניינים להתחיל לקרוא את אחד הסיפורים המצליחים ביותר שהיו לפורום הזה אני ממליץ לכם להתחיל לקרוא כבר עכשיו!
39 פרקים לא קל להשלים...
פרק 40 יפורסם מתישהו השבוע, מקווה לחזור לגודל המקורי של הסיפר P:

אז למה אתם מחכים? לכו לקרוא!

אשריך! עלה והצלח! אהבתי מאוד את הסיפור ואפילו חטפתי אזהרה כי הספמתי קצת...
בכל אופן,ברוך השב!

פורסם במקור על ידי FakeBoy

שנתיים עברו (בערך)... והסיפור חוזר!
אז לכל מי שהתגעגע או לכל האנשים החדשים שמעוניינים להתחיל לקרוא את אחד הסיפורים המצליחים ביותר שהיו לפורום הזה אני ממליץ לכם להתחיל לקרוא כבר עכשיו!
39 פרקים לא קל להשלים...
פרק 40 יפורסם מתישהו השבוע, מקווה לחזור לגודל המקורי של הסיפר P:

אז למה אתם מחכים? לכו לקרוא!

יש! חזרת.. P:
ד"א אתה במקרה DvirWi?

פורסם במקור על ידי bugoji1

אשריך! עלה והצלח! אהבתי מאוד את הסיפור ואפילו חטפתי אזהרה כי הספמתי קצת...
בכל אופן,ברוך השב!

תודה רבה!

פורסם במקור על ידי ....

יש! חזרת.. P:
ד"א אתה במקרה DvirWi?

שמח לחזור
ואכן כן אני DvirWi
איך עלית עלי??? D=

דביר כפרה, תתרכז בשחרור הפרק כרגע...

הפרק הקרוב יצא או מחר או ביום חמישי!
בינתיים הנה סיכום של כל מה שקרה עד פרק 39.
לא הייתי ממליץ לקוראים החדשים לקרוא את זה, רק למי שכבר קרא את כל הפרקים ורוצה התרעננות מהירה!

ספוילר

אתם בטוחים שאתם רוצים לקרוא את זה? זה מוציא את כל הכיף!...

ספוילר

ג'ון הוא רופא פוקימונים מהעיר טווילאף שמתחיל את מסעו בעזרת ילדה בשם איימי שמביאה לו פוקדור איתו הוא תופס את אייפום ומתחיל את המסע, לאחר מכן ג'ון משיג פוקדורים ופוקדע ותופס באגון.
ג'ון מתחבר עם מארק (מהעיר הובימייף) והם מטיילים ביחד, בדרך הם פוגשים את ניב (מנהיג מכון הרוח) ועוצרים באגם הובימייף. הם מגיעים ביחד עד לעיר כורבוך שם הם נפרדים וג'ון משיג את התג הראשון שלו.
ג'ון ממשיך ותופס קטרפי ונכנס לתחרות בעיר ריבון, בתחרות קטרפרי מתפתח לבטרפרי ואיימי מנצחת בתחרות.
כמו כן בתחרות ג'ון פוגש את מריאנה, חברתה של איימי.
בינתיים מתגלה לנו שצוות ביתא מחפשים אחר מיו שהוא המפתח לשליטה בעולם, אך מיו בורח להם ומתחבר עם דארקרי ושניהם מחפשים להשקיט שלום. הם מגלים על האבנים של מחוז נאבר - אבן הספיר, האודם והברקת השחורה. לכל אחת כוחות מיוחדים משלהן, ואם מישהו מחזיק בכל שלושת האבנים יש לו את הכוח לשליטה בעולם, והדבר היחיד שיכול לעצור זאת זו אבן הזהב השחורה שהושמדה. (עיינו בפרק 17 לפרטים מורחבים)
ג'ון ממשיך ומגיע לעיר שאון, הוא מציל את ריצ'י מנהיג המכון של העיר מידי צוות ביתא, ובדרך לוקח את אבן הספיר הכחולה מבלי לדעת את כוחותיה.
ג'ון פוגש את קודי שרוצה להיות מנהיג מכון מסוג דרקון ובקרב איתו ג'ון מפתח את הבאגון שלו.
ג'ון מגלה על הפוקימונים המיוחדים למחוז נאבר (דור 5).
ג'ון מנצח את ריצ'י וזוכה בתג השני שלו, לאחר מכן הוא מחליף את הבטרפרי שלו תמורת ההרקרוקס של ריצ'י.
מיו ודארקרי פוגשים את ג'ון ומסבירים לו על כוחותיה של אבן הספיר השחורה, ג'ון משתמש בכוחותיה כדי לתת לעצמו את היכולת להפוך לפוקימונים שהוא רואה ושומר אותה אצלו.
ג'ון מגלה למארק על היכולת, לאחר מכן פוגש את אמו שלאחר ריב קצר מביאה לו ביצה של אלקיד.
ג'ון טס לאי מוואי בו נמצאת העיר קינגדום ונפגש עם המלכה קווי - שמסתבר שיש לה את אבן הזהב השחורה והיא מסוגלת לקרוא מחשבות. הם מגלים שמריאנה היא בעצם מנהיגת צוות ביתא ועוצרים אותה מלתפוס את הפוקימון האגדי ששולט במזל - ויקטיני. במקביל קודי מנצח בתחרות העיר קינגדום.
ג'ון תופס גוביטו (גובלט) ששוחרר על ידי אדם בשם ברנדון שמתנהג בצורה אכזרית לפוקימונים שלו. ג'ון מתחיל את קרב המכון השלישי שלו. באמצע הקרב הוא עוצר כי הביצה של אלקיד בוקעת אך מכיוון שהיא בוקעת בדרך לא רגילה אסור לו להשתמש באלקיד בקרב לזמן מה. ג'ון ממשיך את קרב המכון ומנצח.
במקביל המלכה קווי משחררת את מיו ודארקרי שנכלאו על ידי צוות ביתא והם הולכים למצוא את אבן האודם השחורה שנמצאת איפשהו אצל צוות ביתא.
מיו ודארקרי נצפים מחוץ לבסיס צוות ביתא אך לא ידוע מה קרה להם לפני כן.
ג'ון ואיימי הופכים לזוג.

אם אתם מוצאים משהו חשוב שנראה לכם שפספסתי אתם מוזמנים להוסיף אותו בתגובה לאשכול (בספוילר).
אם אתם רוצים להיזכר בפוקימונים שיש לכל אחת מהדמויות אתם מוזמנים להסתכל בעמ' הראשי.

שימו לב שלראשונה אני מפרסם כעת את המפה של מחוז נאבר! (תמיד הלכתי לפיה), עברו בעמ' הראשי כדי לראות זאת.

פרק 40 – ים כחול עמוק

"ג'ון, בוא תעלה" אמרה לי האישה העשירה, וסימנה לי לעלות במדרגות לאוניית הפאר.
כן, אני באוניית פאר.
המלכה קווי החליטה לגמול לי על זה שהצלתי את ויקטיני, ולכן היא נתנה לי שתי כרטיסים חינם להפלגה של אוניית הפאר "דיפ רויאל" לעיר סקאל, זכרתי שזו העיר שבה נמצא המכון של ניב, ולא יכולתי לחכות עד שכבר אגיע לשם.
"בואי איימי" סימנתי לה ושנינו עלינו במדרגות המתכת לאונייה. כנראה שגם לקווי היה כרטיס, כי היא עלתה מיד אחרינו.
"אתם בחדר שישים ואחת" אמרה לי ולאיימי קווי.
"רגע... אני והיא... באותו חדר... אני יודע שאנחנו חברים עכשיו והכל אבל... באותו חדר?" שאלתי כדי להיות בטוח שלא נפלה כאן טעות.
קווי קרצה אליי. "כן" היא ענתה בחיוך.
"בוא כבר קרצייה" אמרה לי איימי ומשכה אותי אל המדרגות שמובילות אל בטן האונייה, שם החדרים נמצאים.
"הנה, שישים ואחד!" הכריזה. מסתבר שהחדר היה ממש קרוב למדרגות לסיפון, כי תוך מספר צעדים ספורים כבר הגענו אל דלת החדר.
"המפתח אצלך?" שאלתי אותה.
"בטח" היא אמרה לי והכניסה את ידה לכיסה. כעבור מספר שניות היא הוציאה משם בחזרה מפתח כסוף, שנראה ששומש כבר הרבה פעמים, מכיוון שהוא היה שחוק וחלוד.
"תפתחי" אמרתי לה, ונשמתי עמוק. היא הכניסה את המפתח לחריץ בדלת. ופתחה את דלת הכניסה לחדר.
"אני בגן עדן" אמרה איימי ורצה אל אחת המיטות בקפיצה גדולה. "קיבלנו את החדר הכי טוב באונייה הזאת, אני אומרת לך" אמרה ובחנה את כריות המשי המצופות זהב.
איימי צדקה כמובן, קווי לא חסכה שום דבר בהכרת התודה שלה. טלוויזיית קיר עצומה הייתה במרכז החדר. שטיח ענקי כחול ונעים למגע כיסה את כל רצפת החדר. שתי מיטות היו כל אחת בקצה אחר של החדר, עליהן שמיכות זהובות הממולאות בנוצות אווז (איימי אמרה שאלו נוצות סוואנה, אבל אני מעדיף שלקבל את זה כנוצות אווז). סדין לבן חלק היה פרוש על המיטות, אפילו המנורות המעוצבות שעמדו על שידת עץ ליד המיטות הראו על מפוארות. סלסלת פירות מכל הסוגים עמדה על השולחן במרכז החדר. עוגות ועוגיות נחו על השידה. ואפילו קנקן שוקו היה שם. אני מניח שזה היה אמור להיות קנקן קפה, וקווי ביקשה שיחליפו את זה, אמרתי לה תודה חרישית בלב.
"או מיי גאד, תסתכל!" אמרה איימי ופלטה צווחה חרישית. איימי עמדה מול ארון, ובתוכו היו מלא בגדים מפוארים מכל הסוגים. חצאיות, שמלות, חולצות, צעיפים, כובעים, ג'ינסים. אפילו לנעליים הקדישו שתי מדפים שלמים.
"אני הולכת להתקלח ולהחליף בגדים, נתראה" אמרה איימי בחיפזון, ולקחה את אחת השמלות מהארון, היא רצה במהירות אל השירותים ונעלה את הדלת.
הסתכלתי על הבגדים שלי. גם אני הייתי זקוק למקלחת. הבגדים שלי היו מלוכלכים מחול ומבוץ, מכתמי דשא ואף ממקום חרוך קטן בחולצה שלי (אני מתנסה להתאמן הכי קשה שאפשר). עד עכשיו אפילו לא הבחנתי בזה, אני מניח שבכל המסע שלי אפילו פעם אחת לא חשבתי על מה שאני לובש, לא ממש היה אכפת לי.
פתחתי את הארון שלי, היו שם חולצות ומכנסיים מכל הסוגים, ועוד כל מיני סוגים של בגדים שאפילו לא ידעתי שקיימים. בסוף בחרתי בג'ינס שאהבתי ובחולצה שחורה עם הכיתוב: "רוק אנ' רול" וציור של גולגולת באמצע.
אני מניח שיכולתי לבחור בבגדים יותר טובים, אבל זה לא שאני הולך לחתונה או משהו, סה"כ מחליף בגדים להמשך המסע, הנחתי את הבגדים שלי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה, וחיכיתי עד שאיימי יצאה.

"את נראית מצוין" החמאתי לאיימי. עמדנו שנינו על סיפון האונייה, והבטנו אל מי הים הכחולים.
"גם אתה נראה לא רע" היא החמיאה לי חזרה. חייכתי.
חבורה של מאנטייקים בצבצה מתוך המים, שוחה ליד האונייה, הם היו כחולים ותכולים, והם בקושי בלטו בין המים הכחולים. היו להם עיניים מתוקות, כמו של כלב חמוד.
"רוצה להאכיל אותם?" שאלה אותי איימי. "יש לי אוכל לפוקימוני מים בתיק, אני משתמשת בו בשביל אזומריל" היא אמרה, והוציאה קופסא מלאה בגרגירים ורודים.
היא לקחה כארבעה גרגירים, וזרקה אותם אחד אחד למאנטייקים.
"מאנ" אמר אחד מהם וקפץ על הגרגיר הראשון. "מאנ מאנטייק" אמרו האחרים והתנפלו על שאר הגרגירים.
"מאנ" הם אמרו וגרגרו בהנאה.
"אזומריל צאי!" אמרה איימי והוציאה גם את אזומריל שלה. "קחי גם את קצת" אמרה והשליחה לעברה מעט גרגירים. אזומריל בלעה אותם בהנאה.
"תני גם לי" אמרתי ולקחתי כחמש שש גרגירים. זרקתי שלושה מהם. זה הרגיש ממש כיף.
"אני אשמור גם כמה מהם" אמרתי. "תתכבד" היא ענתה לי, והמשיכה לזרוק גרגירים למאנטייקים.
פתחתי את התיק במטרה להכניס את הגרגירים אליו, כשלפתע הרגשתי שמישהו דוחף אותי. איבדתי את שיווי משקלי ונפלתי על רצפת הסיפון. לתיק שלי לעומת זאת לא היה כל כך מזל, הוא עף מעל המעקה וכמעט נפל למים, ברגע האחרון הוא נתפס במעקה האונייה. לרוע המזל הוא היה פתוח. ראיתי את זה כמו סיוט, האבן גלשה מהתיק ונפלה למים, וצללה עמוק עמוק. אבן הספיר השחורה אבדה לה.
"את ראית מי זה היה, מי דחף אותי?" שאלתי את איימי.
"אני חושבת שכמה ילדים ששיחקו כאן תופסת" ענתה.
"זה בסדר התיק שלך לא נפל לגמרי, סה"כ נפלה לך אבן קטנה, לא ביג דיל" היא ניסתה להנחם אותי.
"אני מצטער" אמרתי.
"על מה?" היא שאלה באי הבנה.
"אני אסביר אחר כך!" צעקתי לה. עליתי על המעקה, וקפצתי למים.
הדבר הראשון שהרגשתי היה קור. קור בלתי פוסק שמחלחל לי אל הגוף. למזלי ידעתי איך לקפוץ ראש, וזה ריכך לי את הנפילה במעט, למרות שזה עדיין כאב מאוד. ניסיתי לפתוח את העיניים, אך מלח הים צרב לי בעיניים. ניסיתי להתרכז במאנטייקים אבל הם כל הזמן זזו, התחלתי לאבד את האוויר.
עליתי לקחת אוויר וירדתי במהירות חזרה אל מתחת למים. התרכזתי כמה שיכולתי במאנטייק שראיתי.
הרגשתי איך כל גופי עובר שינוי. הרגליים שלי הצטמקו , הרגשתי איך הגוף שלי הופך דק, איך הפוקדורים שלי ששהו בכיס המכנסיים שלי נכנסים לתוכי. "זה פעל" אמרתי, אך כל מה שיצא לי היה "מאנטי".
הוצאתי את ראשיי מתוך המים, ראיתי את פרצופה של איימי המודאגת מבצבץ אליי מהסיפון. היא לא ידעה שאני מאנטייק, מבחינתה אני עדיין שוקע במים. ראיתי מישהו יורד עם סירת הצלה מתנפחת בצד האונייה, כנראה כדי למצוא אותי. לא יכולתי להסתכל יותר על הפרצוף המודאג של איימי, צללתי חזרה אל מתחת לפני הים.
הבחנתי בבוהק בקרקעית הים, ושחיתי לעברו במהירות. הרגשתי איך גוביטו ואלקיד מופתעים שהפכו לגוף אחר, ושהם לא יכולים לשלוט בו. זו הייתה הפעם הראשונה שזה קורה להם.
שחיתי במהירות לעבר קרקעית הים כשלפתע הרגשתי שזרם חזק של מים הודף אותי.
"גררר" שמעתי קול מלפני. הבטתי קדימה, וכמעט התעלפתי. פוקימון עצום עמד מולי, פוקימון נחשי כחול, למרות שהבטן שלו הייתה צהובה. הוא היה נראה כאילו עשוי ממלא צמיגים מחוברים, לא כנחש אחיד. הייתה לו לסת עצומה שנפתחה לגודל ממש גדול, וחשפה לשון ורודה מאחוריה. מלא סנפירים לבנים כיסו לו את כל הגוף, וכתר בצבע ירוק כהה היה על המצח שלו. לא הייתי זקוק לפוקדע כדי לזהות מי הפוקימון הזה, זה היה גרידוס.
"גררר" הוא זעם. כנראה שפלשתי לטריטוריה שלו או משהו, כי הוא התחיל לטעון כדור תכול זוהר בפה הענקי שלו, לא זיהיתי את המתקפה, ולא רציתי להישאר שם כדי לזהות. שחיתי במהירות למעלה, אך גרידוס צפה את זה ושחרר את הכדור אליי. הרגשתי כאילו העולם כולו עובר רעידת אדמה. כאב אדיר תקף אותי, אבל לא יכולתי לוותר.
ניסיתי ליצור אקדח מים בפי, אך כל מה שיצא לי הייתה בועה קטנה. 'נהדר, אפילו מתקפה פשוטה כמו אקדח מים אני לא מצליח לעשות' חשבתי לעצמי.
גרידוס נהם שוב, הוא טען כדור כתום הפעם בפיו. הפעם זיהיתי, את המתקפה, זו הייתה קרן על. ניסיתי להתרכז בו כדי להפוך לגרידוס גם כן, אך לא הצלחתי, כנראה שכדי להפוך לפוקימון אחר אני חייב קודם לחזור להיות בן-אדם. על הטעות הזאת בזבזתי זמן יקר, וגרידוס לא היסס לנצל אותה. הרגשתי שאני נשרף, שתוקעים בי אלף סכינים, שאני טובע, שאני נופל נפילה חופשית, והכל באותו זמן.
הרגשתי תשוש כל כך. קרן העל הזאת גרמה לי לאבד את הכוח לגמרי. אפילו בועה קטנה לא הצלחתי ליצור. הרגשתי את זעקותיהם של הפוקימונים שלי בתוכי. לא היה לי כוח להילחם יותר, פשוט הרפיתי, לא רציתי יותר שליטה על הגוף הזה, הנחתי לו למות.
'רגע... למה אני זז?' זה היה מוזר. אני שחיתי נגד רצוני, כאילו מישהו משתמש בעל-חושי, ושולט בתנועות שלי.
פתחתי את הפה שלי, אין לי מושג איך, אבל השתמשתי בזרם טורפידו.
ואז הבנתי, ברגע שאני הרפיתי, הפוקימונים שלי, שהתחברו איתי לקחו פיקוד. עכשיו הם שולטים בגוף הזה.
זה מסביר איך הצלחתי ליצור את זרם הטורפידו. הם רגילים להיפגע ממתקפות, ולתקוף כל הזמן. החלטתי להרפות לגמרי, אני סומך על הפוקימונים שלי.
גרידוס היה נראה כעוס מאוד על זרם הטורפידו. הוא חבט בי בזנבו. הכאב היה נורא, אך כנראה שלא כל כך על הפוקימונים שלי, כי הם נעצרו מהר, וחזרו שוב לתקוף, הפעם בקרן על חושי.
גרידוס בלע את הקרן בשלמותה, וירק אותה בחזרה. הכאב צרב כל כך, אבל הנחתי לפוקימונים שלי לעשות את העבודה. למרות שגם הם כבר היו מותשים, אפילו הם כבר התקשו לזוז או לתקוף.
הזנב של גרידוס החל לזהור באור כסוף, הבנתי שהוא משתמש בזנב ברזל. "מאנט" פלטתי, הייתי עייף ותשוש, כאב לי בכל הגוף.
הרגשתי איך זנבו של גרידוס פוגע בי בעוצמה. זה הרגיש יותר כמו פגיעה בברזל מאשר בזנב רך של נחש ים. אולי בגלל זה קוראים למתקפה זנב ברזל. עצמתי את עיניי, לא יכולתי יותר. הפוקימונים שלי חשבו אותו דבר, כשלפתע הרגשתי פתאום טוב הרבה יותר. שמתי לב שיש זוהר במים שסביבי. 'אני זוהר?' חשבתי לעצמי. הרגשתי איך כל מצברי האנרגייה שלי מתמלאים, איך כל הפציעות שלי מתאחות בן רגע. יותר מזה, הרגשתי איך אני משנה צורה, איך אני גודל, איך הידע שלי מתרחב, איך אני לומד מתקפות חדשות. אני התפתחתי למנטיין.
"מנטיי" שרקתי. גרידוס היה מופתע. למרות שהרגשתי שאני יכול לנצח אלף גרידוסים. נתתי לפוקימונים שלי לקחת פיקוד.
בניגוד למה שהייתי בטוח שאעשה, שאנסה לתקוף את גרידוס, עשיתי משהו אחר. הפרחתי נשיקה באוייר. השתמשתי ביכולת אמהות. הנשיקה הוורודה נספגה לתוך גרידוס, גרידוס שחה לעברי, והתכרבל לידי.
אני כבר ידעתי מה לעשות. ירדתי אל קרקעית הים, ולקחתי את הניצוץ הבהוק, אבן הספיר השחורה חזרה למקומה הראוי.
שחיתי למעלה במהירות נרגש. וקפצתי קפיצה מעל המים. ראיתי את איימי עדיין דואגת בסיפון, על סף דמעות. הבחנתי בספינה ההצלה המתקרבת לעברי, אז השתנתי חזרה. עליתי כג'ון רגע לפני שהספינה הגעה אליי. ראיתי איך החיוך מתפשט לאיימי על הפרצוף, היא קפצה מרוב שמחה (רק קפצה, לא למים) האיש שהיה על סירת ההצלה הרים אותי אל הסירה, הוא נתן לי מגבת להתכסות בה. שמתי לב שכבר היה חושך, ירח מלא לבן ובוהק כיסה את השמיים הפרוסים כוכבים. לא היה לי מושג לכמה זמן נעדרתי.
המצאתי לאיש שהיה איתי איזה סיפור, שבלע אותי איזה לוויתן ענק, והצלחתי לשרוד שם. נראה לי שהוא קנה את זה, כי הוא התחיל לחפור לי איך גם חבר שלו פעם אחת נבלע על ידי לוויתן.
"איימי" צעקתי בהתלהבות כשעליתי לסיפון. רק עכשיו קלטתי כמה היא הייתה חסרה לי.
"מה אתה עושה?!" היא צרחה עליי, אבל ראיתי חיוך מוסווה בפנים שלה.
"ככה אתה קופץ למים?! אתה חייב לי הסברים!" היא צרחה.
"אני יודע... אני יודע..." אמרתי, וחייכתי גם אני. התגעגתי גם לצרחות של איימי.
"אבל לפני זה יש לי משהו לעשות" אמרתי. היא הביטה בי בהפתעה, כאילו חושבת שאני הולך שוב פעם לקפוץ מהמעקה.
התקרבתי אליה, ונישקתי אותה, נשיקה אמיתית, לא סתם בלחי כמו פעם שעברה.
"זה מסביר קצת" היא אמרה לי, וחייכה.
הסתכלנו שנינו על אור הירח הבוהק.
וזו הייתה הפעם היחידה בחיים שלי, שהרגשתי מאושר באמת.

המשך יבוא...

שם הפרק הבא: חבר וותיק

אהבתי מאוד את הפרק!
קדימה פרק הבא!