נושא: PoKeMoN- The One!

רשימת פרקים:


פרק א': England

פרק ב': Home-field battle

פרק ג': Trainer, I choose you!

פרק ד': !!The professor's advice

פרק ה': My first battle, raging stick arena!!!

פרק ו': Switch Intikitam

פרק ז': The dream

פרק ח': Good job Charmander!

פרק ט': "The battle that broke the camel's back"

פרק י׳: new begining... I think...

פרק י״א: My new friend!

פרק י״ב: Fight between friends!

פרק י"ג: Jealousy is seeping, Really?

פרק י"ד: Preparations for the important battle! Flamethrower learn!

פרק א': England

"אנגליה, או יותר נכון הממלכה המאוחדת, נותנת לנו זווית אחרת לצורה שבה מדינה אמורה להתנהל, אף על פי שאנו מדינה מודרנית אשר הטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד ממנה, עדיין מולכת על ממלכתינו מלכה. אנו משלבים את חיינו לעבודה וגם ל-"
"אולי פשוט תגיע לקטע שבו אתה מסכם את השילוב של הפוקימונים בממלכה המאוחדת?" נזפה בי המורה בקול. לא התרכזתי הייתי עסוק בלקרוא מהדף שהכנתי רק היום בבוקר, ניסיתי למרוח כמה שאפשר כדי לנסות להרוויח קצת זמן עד לצלצול, כנראה שהפעמון קפא מהקור או שפשוט המורה הקפיאה אותו.
"אני צריך להרחיב קודם." ניסיתי את מזלי, אבל מבטה של המורה לא בישר טובות.
"אני מבינה שלא הכנת את השיעורים. שוב." מלמלה וניגשה למרכז הכתה, הוציאה מהתיק שלה ספר עבה, וכתבה לעצמה משהו. מבטה היה קשוח והשתלב יפה עם האיפור הכמעט לא טבעי שלה, המון אפור ושחור מסביב לעיניה, פיה הקטן היה מכווץ תמיד כמי שבלע חמצוץ, וגובהה הנמוך ומבנה גופה הרחב, ממש נתנו הרגשה כי היא גמד רשע.
זה בסדר, הורגלתי לכך שהיא עצבנית, מן הסתם תזמין את הוריי והכל יסתיים כרגיל. כעס עצבים ואיום חד, לא אצא למסע פוקימונים. תגידו? מי יירצה לצאת למסע כזה? אני יודע שאני נשמע מיושן וזה כזה ברור שבסוף אשתכנע, אבל בינינו תהיו אמיתיים.
אפילו לא הרגשתי שהשיעור נגמר, לא הבחנתי בכך שזרקתי את הילקוט על כתפי די מזמן ושכבר אני נמצא בחניית בית הספר, מחכה לאבי שיאסוף אותי. יש דברים מגניבים בפוקימון אני לא אשקר, הייתי רוצה לעוף הביתה על גבו של פיג'יוט או צ'אריזרד, אבל זה סתם פנטזיה רחוקה, אני לא בנוי למסע ולתפוס פוקימונים לא ממש מתאים לי.
לפתע הבחנתי באיזה מיאו קטן, פוקימון חתולי שלטעמי מרגיש מעצמו יותר מדי. הוא הביט בי במבט עצוב, היה נראה בודד. קצת ריחמתי עליו ונזפתי בעצמי מיד. אין לי עניין בפוקימונים. סופית.
הפיג'ו הלבנה של אבי נכנסה לחניית בית הספר ועצרה סמוך אלי. פתחתי את הידית ברעש ונכנסתי בקולניות, כהרגלי.
"מה שלומך?" שאל אותי אבא, הוציא משקית וורודה חבילת צ'יפס שאני ממש אוהב, פה במנצ'סטר זה הצ'יפס הכי טעים. צ'יפס בטעם חומץ. אמיתי. אבל לא התחשק לי, חשבתי על מה שהיה היום בכתה.
"אנדרו?" שמעתי שוב את קולו של אבי, הוא אדם חכם, ישר הבין שמשהו אינו כשורה. הבטתי בו, היה לו את המבט הרגוע הזה מבעד למשקפיו, אני דומה לו, הוא אדם נמוך יחסית אומנם מסופר ומהודר היטב. שיערו כהה ועורו בהיר. משקפיו תמיד נראו לי חדשות, למרות כי יודע אני שמשקפיו שם כבר שנים.
"לא הכנתי שיעורים." מילמלתי בבושה.
"לא נורא." חייך אבי כהרגלו והביט בכביש "סך הכל מה שיש לי להגיד לך זה שתשתדל להכין פעם הבאה."
"אבא!" כעסתי, ציפיתי שיכעס שיציק לו שיתקוף. כל כך רציתי את זה. הוא לא מבין, אני לא מתחבר בכלל לפוקימונים, לא מבין למה בכלל צריך ללמוד אותם. "אתה לא מבין מה קורה פה?"
הפיג'ו חנתה ליד הבית, אבי הרים את הבלם יד, שיחרר את החגורה ויצא במהירות. יצאתי אחריו בכעס.
"מה קורה פה?" חייך אלי בחיוכו המעצבן.
"אני עוזב את בית הספר ומתחיל לעבוד אצל ג'ו במוסך, נותן לי יופי של כסף." צעקתי.
"מה?" שלוות רוחו נקטעה, הביט סביב לראות שאיש מדיירי הפרברים לא שמע "מה זאת אומרת?!"
"נמאס לי מפוקימונים, אין לי עניין בהם!" כעסתי נורא, הבנתי שהוא בכלל לא מבין, איך אוכל לסלוח להם אחרי מה שעשו לי. לא, איני מעוניין להכין שיעורי בית על דבר כל כך כואב, איני מוכן לצאת למסע שנהרס לפני שהוא התחיל! אין להם מושג, אין לאבא שלי מושג!
"אני לא סובל..." צעקתי ובעטתי בכוח ברטטה שעבר ליד "...פוקימונים!"
אבי שתק, הוא לא ציפה לזה. הוא פשוט הסתובב ונכנס הביתה, הבטתי בכעס ברטטה שהביט בי בעצב, הוא רץ והסתתר מתחת לרכב, חושש שאבעט בו שוב. לא באמת התכוונתי לבעוט בו, טעיתי.
נכנסתי הביתה, מאצ'וק ביקש לקחת ממני את מעילי, זרקתי לו אותו מבלי להודות לו.
עליתי לחדרי בכעס והבטתי במראה, ילד רזה, שיער שחור ועיניים חומות, ידי מוצקות וגובהי נמוך יחסית, בדיוק כמו אבי. אבל הוא לעולם לא יבין, אני לא רוצה שום קשר עם פוקימונים.
זרקתי את עצמי למיטה והבטתי בתיקרה. עיני כבדו ונרדמתי ממש מיד, כל מה שראיתי בחלום היה פוקימון נדיר שנקרא סלבי, היה ניכר שהוא הביט בי בכעס ונראה שהוא הזהיר אותי מפני משהו. בחלום הבנתי שהוא מזהיר אותי מפני כוחם של הפוקימונים, אם אמשיך בגישתי ייאלץ להענישני.
הקצתי משנתי בבהלה, התנשפתי ורצתי להביט במראה.
"חלום מטופש" מילמלתי בשקט ספק אם להרגיע את עצמי "סלבי אעלק."
"אנדרו!" קרא אבא "ארוחת ערב!"
"אני בא!" ירדתי במדרגות ונכנסתי לפינת האוכל. חדר קטן וחנוק, הוא במרכז הבית וההסקה תמיד עבדה במרכזו, אמא שלי עיצבה את כל הבית, היא אדריכלית.
"מאצ'וק!" פקד אבי בקול "הבא לאנדרו כיסא."
מאצ'וק שישב בפינה ללא נע לפתע קפץ והביא לי כיסא, כמובן לא הודיתי לו והתיישבתי.
"שמעת איווט?" החל אבי מיד, ללא הקדמה מעודנת "אנדרו כבר לא מעוניין לצאת למסע."
"חדש לי." קפצה אימי את פיה, מיהרתי לתקוע מבט במרק המהביל הרגשתי איך נהיה לי חם, ולא בזכות המרק. "תמיד מקשקש על כך שפוקימונים לא מסיבים לו תועלת."
"הוא מתחיל לעבוד במוסך של ג'ו." ליחשש אבא, כף המרק של אימי נפל ברעש על צלחת החרס.
"סליחה?" לחשה וקפצה את פיה בכעס כבוש.
"די!" הרגשתי שכבר נמאס לי "עזבו אותי בשקט! לא מעניין אותי פוקימונים!"
זרקתי את הכסא בכעס, צלחת המרק שלי נשפכה שלי נשפכה על השטיח העדין, ויצאתי החוצה בלי להביט פעמים. נמאס לי מאיך שכופים עלי. אין לי עניין ולא מעוניין להתעסק בפוקימונים המגעילים האלה.
"צ'וק!" שמעתי מישהו מאחורי, היה זה מאצ'וק, בטח רצה להחזיר אותי בכוח הבריון. הסתובבתי עליו והחטפתי לו אגרוף בכל כוחי. מאצ'וק היה בהלם, הוא נפגע בעינו וכיסה אותה עם ידו.
"הנה לך בחור גדול!" קראתי בבכי "מה שווים כל השרירים שלך הא?"
רצתי משם ונפלתי אל תוך סימטא ברחוב מגביל ונמוך יותר, מספר פוקימוני ספירו הקיפו אותי בכעס ורטטה רבים החלו לרדוף אחרי. תפסתי את רגלי הפצועה. גראולייט הביט בי ונבח לכיווני, הוא רץ לעברי ותקף את הספירו בלהביור. מתקפת האש היתה חזקה מאוד, הוא נגח נשך וחבט בכל תוקפיי וממש הקריב את עצמו עבורי. לאחר מספר דקות הניחו לי לנפשי, הבטתי בגראולייט המתנשף, לא הבנתי, הוא מנסה לעזור לי?
הוא שכב לידי ועצם את עיניו, הבטתי סביב, אם אצא מחוץ לסימטא המקורה הזאת אירטב כהוגן. שכבתי על הרצפה והנחתי ראשי על גופו החם של גראולייט, אני עייף ומזיע ומתנשף. נראה כי פעם ראשונה שאני אשן בחוץ, אך כשגראולייט לצידי אני מרגיש די רגוע.
עצמתי עיני, איני יודע אם מה שקרה אחר כך היה חלום או מציאות, אבל פה מתחיל המסע שלי ובעצם, הסיפור כולו.
סלבי עמד מולי כועס, ממלמל בשקט "לילה טוב, צ'ארמנדר."



המשך יבוא...

סיפור בסדר. את האמת, בהתחלה התלהבתי מהרעיון של סרבן אבל בסוף טיפה התאכזבתי מצינוק מסטורי... אני אשתדל לעקוב ולראות איך תפתח את זה באופן עצמאי...

אתה תופתע לגלות: הסיפור לא שייך בכלל לצינוק מסתורי. בכלל בכלל לא.

הסיפור מצוין ,הופתעתי לגלות שבסוף זה צ'רמנדר בכלל.
כל הכבוד הצלחת לגרום לי לרצות לקרוא את הפרק הבא..

פרק ב': Home-field battle


כאב ראש. זה הדבר היחיד שאני זוכר, הבטתי סביבי. אני עוד שוכב ליד גרואלייט שפשוט הביט בי כל הזמן שישנתי, הוא התנשף בכבדות עם לשון בחוץ, מרייר.
"קשה לי לשכוח שהצלת אותי אתמול, אז אני מודה לך." אמרתי בקור, לא מביט בעיניו.
"אין בעד מה." נשמע קול.
"הא?" מילמלתי, ייתכן וגראולייט כרגע דיבר?
"מה בדיוק עשיתי למענך צ'ארמנדר?" שאל אותי גראולייט ישירות. אגב גראולייט נראה ממש גדול, או שאני פשוט התכווצתי.
"אתה מדבר אלי?" חייכתי, הפתיע אותי שגאולייט דיבר אלי. היה לו קול נעים. "לא קוראים לי צ'ארמנדר!"
"אז איך קוראים לך?" גיחח בטימטום. הוא כבר החל לעצבן אותי.
"אנדרו!" עניתי בכעס "למה אתה קורא לי צ'ארמנדר, אתה לא רואה שאני בן אדם?"
"היי היי רגע אחד!" ענה גראולייט "ידעתי שלצ'ארמנדרים יש פתיל קצר אבל אמור להיות לך שם משהו בקופסא!"
"אתה לא זוכר אותי?" ניסיתי להזכיר לו "אני הילד שהצלת אתמול מהספירו האיומים האלה!"
"באמת?" נזכר גראולייט "אז מה קרה לך?"
"מה קרה לי?" חייכתי בעצב "התעצבנתי על ההורים שלי ומאצ'וק רדף אחרי והחלקתי לרחוב הזה, אז כבר פגשתי אותך."
"אני לא מתכוון לזה, אני מתכוון..." קרא גראולייט ופלט להביור ממש לכיווני, האש חלפה ולא חשתי בשום כאב, מפתיע. "... שאתה הפכת לפוקימון בין לילה!"
הבטתי בשני ידי הכתומות, זנבי הבוער ובגופי. שלחתי ידי לעבר פני העגולות, נגעתי בחוטם המוזר. לא היה ספק. הפכתי לצ'ארמנדר!
"מה זה!?" צעקתי בקול "איך זה ייתכן?"
גראולייט חייך והלך לכיוון הנגדי "אז אתה צ'ארמנדר עכשיו! אני רוצה להראות לך איפה חבר'ה כמוך מסתובבים.
"לא תודה גראולייט!" קראתי אליו "אני חוזר הביתה!"
"יודע את הדרך?" שאל גראולייט, והסתובב לכיווני, נראה היה כי מוכן ללוות אותי אם אצתרך.
"לא תודה גראולייט, אשמור על עצמי." עניתי בחיוך, אחרי הכל אני פוקימון אש, ואני פוקימון חזק.
עליתי לרחוב של ביתי וצעדתי בנחישות, היה זה הרבה יותר קשה לצעוד בתור צ'ארמנדר, כאילו יש לי שפשפת תמידית. לבסוף עליתי לכיוון הבית, ופגשתי ברטטה פצוע ועצוב.
"מה קרה לך?" שאלתי אותו, לא יודע מה הוא בכלל מעניין אותי, אבל כל המהפך הזה גרם לי לחשוב על הכל מזווית קצת שונה.
"תתרחק מהבית הזה פוקימון יקר!" ענה רטטה "מסוכן פה!"
"למה?" שאלתי, אבל ידעתי את התשובה, הרי אני בעטתי בו. "אל דאגה, אני אנדר... אני הפוקימון ההתחלתי של אנדרו!"
"נתנו לו פוקימון?!" צרח רטטה בהלם "אוי, רחמנות עליך צ'ארמנדר!"
התעלמתי ממנו ונכנסתי לבית, לא שמעתי כלום, שמעתי את אבא מדבר אבל לא הבנתי מילה!
"אני יכול לעזור לך?" שמעתי את קולו של מאצ'וק "מה אתה עושה כאן?"
הייתי בשוק. הרי הכיתי את מאצ'וק, הוא יתקוף אותי אם אגלה לו, מה אעשה?
"אני," התחלתי לחרבש "הפוקימון של אנדרו."
"לאנדרו אין פוקימון." רכן אלי מאצ'וק "אתה בטוח שאתה שלו?"
"אני לא שלו." עניתי "אני פשוט מחבב אותו, הוא נראה נחמד, ואני רוצה שיאמן אותי.
"לצערי הוא ברח מהבית, אני לא יודע איפה הוא, האמת היא שאני לגמרי מבין אותו, סבל נורא פה בבית, הוריו לוחצים אותו חזק לפינה.
"תיזהר! הגברת הבחינה בך!" קרא מאצ'וק "היא לבטח תתפוס אותך, ברח מפה אם אתה רוצה להיות פוקימון של אנדרו לך ותחפש אותו מחוץ לבית!"
זאת היתה אמא שלי, נראתה כועסת והוציאה מהפוקדור שלה את טוטודאייל שלה, הוא צייתן נורא, וכמו שאני מכיר את אמא שלי, מאצ'וק צודק, כדאי שאברח.
רצתי לעבר הדלת, להפתעתי גיליתי שהיא נעולה. אני חסום, וטוטודאייל כבר נעמד מולי, שיניו נוצצות.
מה אעשה?!



המשך יבוא...

פרק חביב, מוזר במעט... מצפה להמשך

ואוו, ממש ממש יפה!

סיפור מדהים!,העלילה מאוד מענינת ומותחת.

פרק ג': trainer, I choose you!


כמו שאני מכיר את אמא שלי היא לא תוותר. מעניין יהיה לדעת איך זה להיכנס לתוך פוקדור, האמת זאת חוויה מפחידה, ניסיתי לפנות לטוטודייל.
״שמע טוטודייל, בוא נוותר על הקרב הזה ואני פשוט אברח לי החוצה.״
״לא נראה לי צ׳ארמנדר״ לחש טוטודייל ברעות. הוא קפץ קדימה ושיחרר אקדח מים לכיווני, ידעתי שזה מסוכן לי. קפצתי קדימה והתחמקתי, הדלת חטפה את מיטב הזרם. עד כמה שנראה לי, יש לי רעיון.
״טוטו!״ התגריתי בו ״זה כל מה שיש לך?״
״ממש לא.״ אמר ושלח אקדח מים שוב לעברי, גיליתי שלצ׳ארמנדר יש דווקא יופי של כושר. ניסיתי כמיטבי לפגוע בטוטודייל עם זנבי, אני שולט בזנבי לחלוטין, פגעתי בו, מה שהרגיז אותו ואת אימי יותר, ושלח אקדח מים נוסף לכיווני. הפעם התחמקתי ביתר קלות, כיאה לפוקימון אמיתי, זרם המים שהוטח בדלת בפעם השלישית גרם לי להיות בטוח בתוכניתי. אקדח מים נוסף לכיווני ואני הופתעתי, חמקתי אך בקושי, מעולם לא תיעבתי ככה מים, סלדתי מהמגע הרטוב והקר הזה, הרגשתי חולשה עזה, ובסופו של דבר הדלת נפרצה. לא היססתי לרגע, זינקתי לעבר הדלת אך טוטודייל פגע בי בדחיפה, מיד לאחר מכן חשתי בשיניו, הוא נשך אותי בכל כוחו, ויש לו כח.
להביור מוכר. גראולייט נכנס לבית ותקף את טוטודייל, שמעתי את אימי קוראת למאצ׳וק.
״מאצ׳וק!״ קראתי בכל הכח ״תעזור לי!״
באמת קיוויתי שמאצ׳וק יעזור לי, גראולייט וטוטודייל נלחמו ותקפו אחד את השני בנשיכות, הזנב שלי כאב, אומנם היתי צריך לברוח מפה, אך הייתי בטוח כי עלי לעזור לגראולייט, שניה לפני שטוטודייל נשך אותו שוב קפצתי עליו ושרטתי אותו בפניו, הוא התגלגל מופתע וכאוב.
״בוא נברח גראולייט!״ קראתי בקול ויצאתי מהבית, טוטודייל אחרי, גראולייט פלט להביור חזק ופגע בטוטודייל המופתע, טוטודייל ניסה להזדקף אך גראולייט דרך עליו ועילף אותו. כמעט ויצאתי מהחצר שמאצ׳וק עצר אותי.
״בבקשה, תן לנו לברוח!״ התחננתי אליו.
״אני לא אמנע ממך לברוח אנדרו.״ חייך אלי מאצ׳וק ״אבל רציתי להגיד לך שאני לא התכוונתי להחזיר אותך הביתה אתמול, הבנתי שנמאס לך מהבית, יפה לך, אני רואה שהפכו אותך לצ׳ארמנדר קטן. אל דאגה, אתה גם פוקימון חזק, עכשיו ברח!״
הבטתי בו בהלם, רציתי להגיד לו כל כך הרבה, ידעתי שאין לי זמן ורצתי ביחד עם גראולייט.
״אני ממש מצטער גראולייט!״ התנצלתי בזמן שרצנו לכיוון אותו רחוב שנפגשו לראשונה. לאחר כמה דקות שרצנו עצרנו לנוח כשהבחנתי בפרופסור גורדון מסתובב באיזור, חשבתי שהדבר הכי טבעי בעולם זה פשוט לברוח ממנו, אך גראולייט פשוט רץ לעברו.
״מה אתה עושה?״ שאלתי אותו בכעס, נראה היה כי גראולייט דאג שהפרופסור יהיה פה.
״עוזר לך להתחיל במסע שלך.״ חייך גראולייט. ״תראה הוא לא יזיק לך אני מבטיח.״
״אבל גראולייט אני לא מבין בני אדם בכלל!״ אמרתי לו, הבטתי בפרופסור המחוייך ששלף פוקדור.
״אל תדאג אנדרו, פשוט תתנהג כמו צ׳ארמנדר נחמד.״ חייך גראולייט ״בהצלחה מקווה שניפגש יום אחד.״
הוא הסתובב ונעלם מהעין, הבטתי לעבר הפרופסור והבנתי שעכשיו אני הולך להתחיל את מסע הפוקימונים שלי. בערך...


המשך יבוא...

אם זה מה שאני חושב שזה יהיה ממש אהבתי את העלילה
כל הכבוד תמשיך D:

אשמח לקבל עוד קצת תגובות, כדי שאפרסם את הפרק הבא

לחוות איך זה להיות פוקימון מתוך גוף של פוקימון..
מצמרר...

אחלה סיפור! אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא!