"יש לי הרגשה מוזרה בבטן..." מלמל סקיי בעצבנות-לא רק שהבטן שלו הרגישה מצחיק היא גם עשתה רעשים מוזרים-ממש כמו קרקור. "גם לי" השיבה מיסט. "אני בטוחה שאם נתעלם מזה, זה יפסיק!" היא הוסיפה בעידוד והמשיכה ללכת.
כעבור זמן הליכה נוסף, מיסט התמוטטה ארצה-סקיי לא הבין מה קרה לה שלפתע הוא הרגיש שהוא לא מצליח לעמוד יותר והוא נפל גם הוא. הם שכבו שם כמה דקות בודדות, שנדמו להם כנצח-הם לא הצליחו אפילו לדבר אחד עם השני.
"גורים מסכנים, מה קרה? אתם רעבים?" נשמע קול וסקיי ומיסט הביטו למעלה, מטושטשים. דמות עמדה מעליהם-פוקימון בצבע סגול-שמנת עם שני זנבות שהקצה שלהם נראה כמו זוג כפות ידיים. "אנחנו מרגישים מוזר.." ענתה מיסט בקול חלוש. הפוקימון נעלם. כעבור כמה דקות הוא חזר, או ליתר דיוק-היא חזרה עם שני עיגולים כחולים מוזרים בידיים ועוד חצי עיגול כזה בפה שלה-רק שהוא היה חלול ובתוכו היה נוזל שקוף מוזר.
"אכלו ושתו" אמרה הפוקימונית. היא אפילו לא הייתה צריכה להסביר-אינסטינקטים השתלטו על השניים והם בלעו ברעב את הכדורים, שהתגלו מאוחר יותר כגרגירי יער. "אני אביפום. יש לכם עוד הרבה ללמוד אני רואה" היא אמרה בקול חמים וצחקקה. הגורים הביטו אחד על השני בביישנות. "זה בסדר! אני אלמד אתכם" מלמלה אביפום בחמימות וקרבה את הגורים אליה בעזרת הזנב שלה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~שנה לאחר מכן~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני לא מאמינה! סקיי אנחנו סוף סוף יוצאים לחקור את העולם!" אמרה מיסט בהתלהבות. "היינו יכולים לצאת קודם עם איבי הייתה מרשה לנו" השיב סקיי וגלגל עיניים. "היי! אל תזלזל באיבי, היא הייתה כמו אמא בשבילנו!" השיבה מיסט והצליפה קלות בגבו של סקיי עם הזנב שלה. "איפה היית עכשיו אם היא לא הייתה מבקשת מהסטארלי ההוא ללמד אותך איך לעוף?. היית נופל אל מותך מהעץ ההוא!" היא הוסיפה בעוקצנות. "אוקיי, אוקיי. את צודקת" מלמל סקיי חזרה. 'לא שיש מצב שבו את טועה..' הוא חשב לעצמו בייאוש.
סקיי הרים את מבטו והסתכל קדימה, כל הייאוש עזב אותו מיד. "מיסט, תראי!", מיסט הביטה קדימה ומיד נדלק ניצוץ התלהבות בעיניה האדומות. לפניהם, נגלה סוף היער-הם סוף סוף הולכים לצאת מהיער ולהתחיל לחקור!. השניים נעמדו על קו העצים האחרון. "בשלוש?" שאל סקיי, "בשלוש" מיסט הסכימה. "אחת, שתיים, שלוש!" צעקו שניהם יחד וכשהגיעו למספר שלוש קפצו אל מעבר לקו העצים וצחקקו למגע האדמה הרכה, השונה מההאדמה המלאה בדשא של היער. "אני אתגעגע לאיבי..." אמרה מיסט והביטה לאחור בעצב. "אל תדאגי, אנחנו נבקר. זה לא שלא נראה אותה יותר" השיב סקיי בעידוד.
מיסט הנהנה וזוג הפוקימונים החל את המסע שלו.
***
"וואוו! כל כך הרבה פוקימונים" הביטה מיסט בתדהמה על השטח הסובב אותה. הבטתי סביב והבנתי על מה היא מדברת-הצלחתי לאתר תוך כמה מבטים מועטים לפחות עשרה פוקימונים שמעולם לא ראיתי-העולם שבחוץ ממש מגניב. עברו כמה שעות מאז שעברנו את היער-לא ראינו עצים כבר כמה קילומטרים טובים, רק שיחים ושדות של פרחים. מיסט די שנאה את השדות האלה-היא רצתה לשחק בהם אבל היא כל הזמן נגעה בפרחים בטעות עם העשן שעל הצוואר שלה וזה הרג את הפרחים. ידעתי שבתור הבוגר האחראי אני צריך לשמור שהיא תהיה שמחה אז ניסיתי להסיח את דעתה בדיבורים על הפוקימונים המוזרים בסביבה. אני פשוט לא מבין איך היא לא צחקה מהפוקימון המוזר הכחול הזה עם הפסים הלבנים על הראש-שפשוט כל הזמן נעמד על אבן, נופף בידיים שלו וניסה לקפוץ מהאבן בתקווה שיעוף. כמובן שהוא אף פעם לא הצליח. הוא נפל, קם וניסה שוב. מיסט טענה שאסור לצחוק על אחרים, ושהוא ממש מסכן. היא דומה יותר מידי לאיבי....
מיסט נעצרה. כל שיערות גופה סומרות ופיה נשוך אחורה בנהמה. "מה קרה?" שאלתי בדאגה. "אתה לא מרגיש את זה?" היא השיבה תוך כדי נהמה, ברגע שהיא אמרה לי התחלתי גם להרגיש את זה-הרגשה כואבת בלב, שמשהו רע עומד לקרות כל רגע. הרגשתי את כנפיי נמתחות בחוזקה, ואת כל שיערות גופי סומרות ומצמררות את גופי. התחלתי לנהום, אף פעם לא הצלחתי לשלוט בזה-נהמות תמיד היו איסטינקט טבוע אצלי ואצל מיסט. איבי תמיד אמרה שזה פשוט לא מנומס. ההרגשה לא נגמרה, לא משנה כמה ניסתי להתנער ממנה.
רחש מוזר נשמע מאחוריי-שפה שמעולם לא שמעתי. הסתובבתי מיד, ומזווית עיניי ראיתי שמיסט עשתה את אותו הדבר. שני פוקימונים דו-רגליים מוזרים עמדו מולינו. אחד מהם, ככל הנראה הדומיננטי מהשניים היה גבוהה ובעל עור בהיר. רוב הגוף שלו היה חסר פרווה חוץ מפרווה שחורה וחלקה באופן דוחה על הרגלים ועל פלג גופו העליון.
על הראש שלו הייתה עוד פיסת פרווה חומה, יותר נורמאלית מהפרווה האחרת שלו.
היו לו עיניים כחולות ומרושעות. לשני הייתה פרווה זהה חוץ משהפרווה על ראשו הייתה זהובה והעיניים שלו היו ירוקות. הם דיברו בשפה לא מוכרת, הם נשמעו כאילו הם יורקים את המילים. אומנם לא הבנתי מה הם אומרים-אבל לא היה קשה לאתר את הרוע בטון הדיבור שלהם. "מיסט, מה אלה?" שאלתי בלחץ, מוכן לברוח בכל רגע. "אני לא יודעת! בחיים לא ראתי פוקימונים שמדברים בשפה שונה" ענתה מיסט. יכולתי לחוש את הלחץ בקולה. הפוקימון הגדול מבין השניים הוציא כדור שחור מוזר וקטן מתוך הפרווה שלו-הוא מעך אותו בידיו ולפתע מכשיר מוזר הופיע ביד שלו, עם קנה שכוון לעברינו. 'איזה מן התקפה זו?' חשבתי בפחד. הפוקימון לחץ על משהו במכשיר וחץ קטן מוזר נורה לעברינו ופגע במיסט-לפני שעוד הספקתי לשאול אם היא בסדר, היא נפלה מיד על הקרקע. שיערה עדיין סומר ועיניה עדיין פקוחות לרווחה, אך יכולתי לחוש שההכרה שלה לא נמצאת. הסתובבתי חזרה אל הפוקימון-המכשיר המוזר עדיין היה בידו. והפעם מכוון אליי..