נושא: מרטין סטורי - פרק 49

שלום לכם,

כפי שאתם וודאי יודעים אם קראתם את הבלוג הפרטי של לורד אביזיצ'אט, בימים האחרונים יצא לי לעבוד הרבה על מפעל החיים שלי, מרטין סטורי. אין בכך הגזמה רבה, פחות או יותר חצי משנות חיי הסיפור הזה נמצא בחיי ואני עובד עליו באופן אקטיבי לסרוגין.

בכל מקרה, מרטין סטורי היא סאגה אפית טיפוסית של הרפתקאות ופנטזיה, וככזאתי, בדרך כלל קשה לשלוף פרק מסוים מרצף הארועים, ולנתק אותו מהקשר. עם זאת, פרק 49 הוא שונה, בכך שהוא יותר מתמקד ברקע ההיסטורי של העולם, ופחות בארועים שקורים בהווה. בימים האחרונים עבדתי על פרק 49, וממש נהניתי לכתוב אותו, ואני חושב שהתוצאה היא אפקטיבית למדי. מכיוון שזה פרק שכל כך נוח לקריאה, אני אפרסם אותו כאן, מנותק מהקשר, ואשמח אם תקראו אותו ותביעו את דעתכם.

בחתימה שלי תוכלו למצוא לינק לתקופה שפרסמתי את מרטין סטורי בפורום. מה שנמצא בחתימה שלי עדיין עוקב די באדיקות אחרי הגרסא הראשונה של מרטין סטורי, שלא הייתה מאוד מוצלחת לדעתי. בכל מקרה, אם אתם רוצים לקבל רושם על הסיפור, אתם יכולים לקרוא שם 13 פרקים ראשונים. אני כנראה לא אפרסם עוד חלקים ממרטין סטורי בפורום בעתיד. כמו כן, ייתכן וחלק ממה שכתוב שם ומערב את הארועים שכתובים בפרק 49 יהיו סותרים כי שיניתי מעט את דעתי לגבי דברים מאז. כמובן שמה שכתוב כאן הוא הקובע. לעוד חומר רקע שקשור לעולם הזה, אתם יכולים לקרוא את דברי הפתיחה של המשחק שלי, Against the Jammuza, שלינק אליו נמצא בחתימה שלי. גם כאן ייתכנו סתירות קלות בין כל הרקעים האלו. אך זה יכול להועיל אולי.

ובכן, הפרק הוא לא לגמרי standalone ויש קצת דברים שהוסברו בסיפור עצמו ואותם אינכם יודעים. ארכז זאת כעת. הג'מוזה הוא השטן והוא כמובן האויב של האנושות. השם "ג'מוזה" הוא שם עכשווי והוא שיבוש של הצורה בה נכתב השטן בעת העתיקה. לכן כשזה מגיע לדברים שקרו בעת העתיקה, צריך לקרוא לו שטן, ובהווה ניתן לקרוא לו גם שטן וגם ג'מוזה. אם לדעתכם התבלבלתי איפשהו בנוגע לזה, העירו לי. השטן הובס בפעם הראשונה על ידי חמשת הלוחמים של מונטספור, בנסיונם השני להילחם בשטן (בראשון הם כשלו ונאלצו לסגת). טיסנומיר הוזכר כמה פעמים קודם לכן בסיפור, כשקצת יותר מידע לגביו נחשף בפרקים לפני הפרק הזה. ידוע שהוא ובנו הגמניוס עזרו לחמישה ממונטספור במאמצם נגד הג'מוזה, ושטיסנומיר ניסה לרגל אחרי הג'מוזה, אך שפיות התערערה בגלל הניסיון הזה. הג'מוזה לאחרונה השיג את הספרים שכתב טיסנומיר, ספרים שנשמרו בספרייה, באזור בו לאף בן אדם בעולם לא הייתה גישה אליהם.

ובכן, נצא לדרך! כאמור, אשמח לשמוע כל דעה ו/או ביקורת שיש לכם בנושא. אני מאחל לכם קריאה מהנה.


פרק 49: טיסנומיר

ספוילר

הג'מוזה סיים לקרוא את כל הספרים בפעם השלישית. זה לא היה הכרחי לחלוטין, כל המידע היבש נקלט ועובד בצורה מלאה בקריאה הראשונה. הג'מוזה, אחרי הכול, הוא גאון. עם זאת,קשרים מסוימים ותובנות מסוימות יכולות להתפתח רק בקריאה חוזרת. אחרי הכול, מדוברהיה בהרבה ספרים, עם הרבה קסמים, וכמות הקשרים האפשרית ביניהם הייתה עצומה. הג'מוזה הרגיש שכעת הוא הטמיע את כול האפשרויות שעמדו בפניו, ונותר לו רק לגבש את דרך הפעולה הסופית שלו, שתביא להרס המרבי האפשרי לעולם. ככל שקרא את ספריו של טיסנומיר, כך נזכר יותר ויותר בעסקיו איתו. כמובן, הספרים לא יועדו לכך שהג'מוזה יקרא אותם, אלא יועדו לבני האדם. לכן בספרים טיסנומיר היה יכול להיות כן, ולא להסתיר את מה שהסתיר מהג'מוזה אז, וגם מכך למד הג'מוזה הרבה. התמונה בתודעתו שלהג'מוזה התחילה להרכיב את עצמה, האדם טיסנומיר...

פגישתם הראשונה הייתה הפעם היחידה שהג'מוזה פחד מאדם בודד. השטן, כרגיל, נכח לו במעמקי הגיהינום, מתכנן את תכניותיו, כשלפתע האוויר סביבו התחיל לנוע, ומערבולת יצרה מסך,בו ראה גבר צעיר עם שיער פרוע וזקן עבות.
"בן אדם? כאן? אינך אמור להיות כאן. כעת אתה תמות." אמר הג'מוזה, והתחיל להניע אתזרועותיו, כשצורות הנדסיות זוהרות מופיעות מולו, ומתחילות להסתובב. האיש הביט בשטן במבט מלא נחישות, ולפתע, גם הוא התחיל להניע את ידיו, וצורת הנדסיות דומות הופיעו גם בצד שלו. השטן הבין שהניסיון שלו לא יעבוד, והפסיק. הצורות שלו התפוגגו. בן האדם גם הפסיק להניע את ידיו, וגם הצורות שלו התפוגגו. "אף אחד לא עשה זאת מעולם, ואף אחד לא יעשה זאת שוב. יצרת איתי קשר. אני אתן לך דקה להסביר את עצמך. בסופה תמות."
"שלום לך אדון התופת הזוועתית. קוראים לי טיסנומיר, ואני הייתי חניך של אל הקסם, חרלזדו." הוא אמר בקול מלא ביטחון.
"אם כך, אתה האויב. עליך למות כעת."
"אתה יכול להרוג אותי. כנראה לא אוכל למנוע זאת ממך. אך ברצוני להציע לך את שרותיי.בתור מי ששירת אצל האלים, אני מבין כמה הכוחות שלהם חלשים ומתגמדים ביחס לצבאות הנוראיים שלך, אדון התופת. אני רוצה לשרוד, אני רוצה להיות בצד המנצח. אנא קבל את שרותיי." הג'מוזה מאוד השתעמם מהכניעה הזאת. לא אחת היו אנשים בשדות הקרב שנכנעו. הג'מוזה הורה למפלצות שלו תמיד לקבל אותם. אם האנשים היו מבקשים שבתמורה לכניעתם משפחתם לא תיפגע, בדרך כלל היו אותם אנשים הורגים את משפחתם בעצמם. והנה, היה לו כעת עוד אדם שנכנע, אמנם אדם שנראה היה שהוא רם דרג, אך עדיין אדם אחד שנכנע, והוא אפילו לא ניסה לקנות בכניעתו את חיי משפחתו. כמה משעמם.
"אתה בעצמך אומר שהכוחות של האלים הנחותים האלה חלשים יותר מצבאי. למה, אם כן, אני זקוק לאדם כמוך? האם יש לי סיבה לא להרוג אותך כאן ועכשיו?" לג'מוזה לא באמת היהמאוד חשוב להרוג את הבן אדם הזה. מה זה כבר בן אחד חי או מת בספירה הגדולה של כל הדברים? אין לכך כל חשיבות.
"אדון התופת הזוועתית, אתה, והכוחות שלך, חזקים. אך יש דברים שכוחכם בלבד לא יכול להשיג. התבונן בעימות שהיה לנו לפני רגע. עצרת. האם באמת לי, לבן תמותה ארור יכול להיות סיכוי לבלום את מלוא כוחו של השטן? ברור שלא. אך אנו מיומנים. אנו יודעים לתעל את הכוח שיש לנו בצורה היעילה ביותר שאנו מסוגלים אליה. באופן הזה, הצלחתי אני, בן תמותה שביר וזמני, להרתיע את השטן הנצחי ורב העצמה מלתקוף אותי. אם אתה ויצוריך תדעו לנצל את כוחכם באותה יעילות... המלחמה הזאת תיגמר כל כך מהר."
"טיסנומיר, אמרת?..." הג'מוזה הרהר מעט, "הצלחת לסקרן אותי, טיסנומיר. אינני בטוח שהדבר היה חכם מבחינתך, אך זוהי כעת המציאות. כמובן, שבכך שיצרת איתי קשר אני כברמודע לחלוטין למיקומך. הישאר בסביבה. ושן תמיד עם אין אחת פקוחה עליך ועל משפחתך. אין לדעת מתי יבואו שליחיי ומה הם יביאו איתם..." הג'מוזה צחק פעם אחת,והעלים את המסך ממנו. באותו הזמן, זה היה נראה כאילו טיסנומיר הגיב לאיום היטב. הוא נותר ממוקד בג'מוזה, ופניו לא הסגירו את חששו. אך כעת, לאחר שקרא את הספרים,ידע שחרלזדו עמד לצידו, וכשסיימו לדבר, התמוטט טיסנומיר וביקש מהאל הוכחה לכך שזההיה רעיון טוב. אך האל לא נתן לו הוכחה לכך, והבהיר לו שטיסנומיר ידע זאת מהרגע הראשון, והבהיר לו שעליהם לנתק קשר מעתה ואילך.

מפגשם הבא היה כפי שהכתיב הג'מוזה. טיסנומיר גר באחד האיים בים הגדול, ובאי הזה היה יישוב גדול שנקרא מסדן. זמן מה לאחר שיחתם, החליט הג'מוזה לבדוק את אותו בן אדם תמוהשיצר עמו קשר. הג'מוזה ייצר כמה תריסרים של מפלצות חלשות. הוא לא רצה להשקיע יותרמדי משאבים בבדיקה הזאת, וכדי להפיק תועלת מהמבחן הזה, אין צורך במפלצות חזקות.
טיסנומיר חש בהפרעה, והתעורר משנתו הטרופה מיד. הוא הגיע. נחשול אדיר של מפלצות הגיע מהגבעותבדרום. ייקח להם עוד קצת זמן להגיע למרכז היישוב –
לעזאזל. חגיגות הטַעָכְלָן. הגמניוס וליסטריס נמצאים שם.
"טרמלס, התעוררי." העיר טיסנומיר את בת זוגו. "תוקפים את הכפר. אני חש בזה. הם מגיעים מדרום."
"אך הגמניוס וליסטריס-!"
"כן, אני יודע. אני אלך לשם. קחי את הילדים ותברחי צפונה. תמצאו מקום להתחבא בו. אני אזמן יצור שיגן עליכם. תמהרו."
"זה.. זה השטן? זה קשור לכך שעזבת את האל? למה זה כאן?" טרמלס עדיין הייתה מאוד נסערת וישנה, והתקשתה לארגן את מחשבותיה.
"אין לדעת מדוע השטן עושה את מה שהוא עושה. לא משנה היכן היה תוקף, אנשים היו מופתעים.קדימה, קחי את הילדים, ותברחו!" צעק טיסנומיר, וטרמלס רצה לשני בניה הקטנים,אלו שלא היו יכולים להשתתף בחגיגות הטעכלן. עם זאת, בראשו של טיסנומיר חלפו אותם דברים עליהם שאלה בקול רם. האם העיתוי הזה מקרי? האם יש למשהו מזה משמעות? טיסנומיר לא השתהה למצוא תשובות, ותפס את המטה שלו והתחיל לבצע את הקסם. בידו האחת הוא הניע את המטה במעגלים, ואת ידו השנייה החזיק במרכז המעגל, והניע אותה בתנועות סיבוב קלות, כאילו מושך משהו מהצד השני. מול מטהו הופיע ניצב קרח, ושתי זרועות שלאש היו מחוברות אליו. לניצב הקרח היו גם, מה שנראה כמו, פנים אנושיות. "תשמור עליהם." פקד על היצור, והיצור מיהר אחרי טרמלס. טיסנומיר התארגן במהירות, והביט בקסם. הוא ראה את בנו ובתו, כמובן. הוא תמיד ידע לחוש היכן נמצאים ילדיו, גם כשהיה ביבשת אחרת. את ההבט הזה של הקסם לא ידע להבין לחלוטין, וההסברים של חרלזדו היו עמומים למדי בשבילו. אך הוא ראה היכן הם, וידע היכן המפלצות. לא היה לו הרבה זמן, והיו שם גם כל הנערים והנערות האחרים שחוגגים את הטעכלן. באמת לא היה לו זמן רב. הוא הכין קסם נוסף, ואור רפאים התחיל לבקוע מהמטה שלו, שהתעצב בצורה של צפרדע. "שינה." אמר לצפרדע, והצפרדע נדה בראשו, והחלה לשאוף אוויר. הוא חש את התחושה שהציפה את גופו שבישרה לו על כך שגופו כעת מחוסן מהשפעת הצפרדע, מה שבישר לו על כך שהצפרדע סיימה להתכונן. טיסנומיר השתגר. הוא הופיע על ראש הגבעה, כשמסביבו מעגל של בני הנוער הערומים, שרים, ובאמצע המעגל היה כלי מאוד רחב מלא במים שהירח המלא השתקף בהם. השירה והריקודים הופסקו עם הופעתו הפתאומית של טיסנומיר, ולאחר מכן הצרפדע פתחה את פיה, ונשפה.
"אבא?" שאל הגמניוס, אך בטרם טיסנומיר הספיק להגיב, הגמניוס, וכל שאר בני הנוער, התמוטטו. טיסנומיר איתר במהירות גם את בתו, ליסטריס, במעגל. הוא מיהר להקפיא אותם בגושי קרחגדולים, ושיגר את גושי הקרח לאוויר. גושי הקרח ירתסקו על האדמה שוב בעוד זמן מה, אך טיסנומיר ידע שלא יאונה להם רע, וזאת הדרך הכי מהירה לדאוג לשלומם. הוא שמע את השאגות. היצורים היו קרובים. לא היה לו זמן להקפיא ולשגר לאוויר את שאר בני הנוער. טיסנומיר גרם למערבולת של אוויר להסתחרר סביבו, שהעלתה הרבה אבק, וכיסתה חלקית את שאר בני הנוער. זה לא מושלם, אך זה אמור להספיק. טיסנומיר התקרב לקצה הדרומי של הגבעה, והשקיף. הוא ראה את הצבא. אלו היו מאות מפלצות. אלו הרבה מפלצות. אך זה היה ביכולתו. זה היה חייב להיות ביכולתו,אחרת כל התכנית השאפתנית שלו לשטן הייתה לחינם. היה לו כלי אחד שיתמודד טוב מאוד עם כמות כזאת של אויבים, אך לשם כך, אולי כדאי שיתרחק מבני הנוער. הייתה גבעה קרובה, הוא ינסה למשוך אותם לשם. טיסנומיר המריא. הוא אמור להיות מסוגל לשלוט במעופו מספיק זמן כדי להגיע לגבעה השנייה. ייקח קצת זמן להכין את הקסם הגדול, עליו בינתיים להגן על עצמו ועל בני הנוער עד שיהיה מוכן.
"שדים של השטן! הגעתם בשבילי! אני יודע זאת! תתקפו אותי!" צעק אליהם במעופו, והחל לשלוח ממטהו טבעות של אש לעבר המפלצות. חלק מהמפלצות החלו לשגר מטחים קסומים וגשמיים לכיוונו. טיסנומיר התקשה לחמוק מהם במעופו, וספג פגיעות. היציבות שלו התערערה, והוא מיהר לנחות על הגבעה השנייה, וכתוצאה מכך התרסק לשם. המפלצות כבר נהרו לעברו. טיסנומיר לא הקדיש מאמץ ללנסות להבין מה סוג המפלצות שמתקיפות אותו, אלא הוא פשוט תקף ברצף קסמים. לקבוצה אחת שלח ברקים, על קבוצה אחרת שלח גל שיגור שאמור לשגר אותם למבוך שנמצא ביקום מקביל, או לפחות, זה ההסבר הכי הגיוני שקיבל מהאל על כך, אם כי הוא לא היה בטוח בעצמו לחלוטין מה הקסם עושה. הוא תקף ללא הפסקה, וללא הפוגה. הוא לא היה מסוגל לבלום את כל ההתקפות שלהן, ונפגע מדי פעם, אך נראה היה שאלו לא מפלצות חזקות מדי. הגופות של המפלצות התחילו להיערם סביבו, ולהקשות על המפלצות האחרות להתקרב אליו, כשכל אותה עת הוא מכין את הקסם הגדול שיסיים את הקרב הזה. זה לקח כמה דקות נוספות, דקות מתישות למדי. הרבה זמן לא הטיל קסמים כה רבים בעצימות כה גבוה במשך זמן כה רב. אך כעת זה נגמר. חור נפער בשמים שמעליו, ומהם הומטרה אש שמימית ששרפה את כל השדים בסביבת הגבעה עליה עמד. וזה למה עבר לגבעה ממול. טיסנומיר כרע על ברכו האחת והתנשם. הקסם הזה... היה כבד. נראה היה שהקרב הזה נגמר. טיסנומיר הביט בקסם. השדים השטניים לא נראו שם עוד. אך... משהו היה אחר... הגמניוס וליסטריס עדיין היו במקומם, מרחפים בין שמים וארץ, וצפויים לנחות בעוד כמה דקות, אך שני הכוכבים האחרים שלו על פני ים הקסם... כבו. גם היצור שלו לא היה עוד. הוא לא חש זאת בלהט הקרב. טרמלס... הוא חש אותה. הוא השתגר לשם במהירות. הוא מצא את עצמו באמצע שדה, כשהאוויר מסביבו מצחין מריח בשר שרוף. הוא מצא את טרמלס על הקרקע, שתי רגליה ויד חסרות לה, דם בוקע מכל מקום בגופה.
"טרמלס!"קרא טיסנומיר, ניגש לבת זוגו, תופס את היד שנותרה. "טרמלס! מה קרה!"
"הם... באו גם מצפון. היצור שלך... תקף אותם. והם... התפוצצו..." היא דיברה באיטיות .דם, כל כך הרבה דם.
"לעזאזל! הגמניוס וליסטריס בסדר. גם שאר הילדים שהיו שם. אני די בטוח. תישארי איתי טרמלס, אפשר עוד להציל אותך. אני יודע מה הקסם יכול לעשות!" קסמי ריפוי לא הייתה המומחיות של טיסנומיר, אך הוא ניסה את מה שהכיר. אך הניסיון הרגיש כמו לכבות את אש תופת הגיהינום עם טל.
"לפחות.. דמי יזרום הלאה. חבל שכך זה נגמר..." אמרה טרמלס, ונראה שהמידע על כך שלפחות חלק מילדיהם שרדו אפשר לה להירגע, ולהיות מוכנה למגעו של המוות.
"לא טרמלס! שום דבר טרם נגמר! אפשר לעשות את זה!" טיסנומיר המשיך להיאבק, אך במהרה גילה שזה אכן נגמר. בת זוגו ובניו שילמו את המחיר של התכנית שלו, וזאת רק ההתחלה. האם יש לו עדיין דרך להתחרט? האם הוא רוצה להתחרט?

טיסנומיר יצר עמו שוב קשר יום לאחר מכן. טיסנומיר ניסה לשמור על קור הרוח, אך נשימתיו הלא סדירות הסגירו את רוחו הפנימית.
"אה, טיסנומיר. כמה טוב לראות ששרדת. אפילו הבנתי שהצלחת להציל את כל הנוער שרקד ערום לאור הירח. אני חייב לציין שצחקתי באופן לא מרוסן כשקיבלתי את הדיווח הזה מהמפלצות שלי."
"לא, לא הצלתי את כולם. היו שתי בנות שמשום מה לא היו עם כולם. הן היו ליד הגבעה בה נלחמתי במפלצות שלך. לא ידעתי שהן שם בכלל." טיסנומיר ענה מבעד לשיניו.
"העולם עובד בדרכים משונות. הנה, במשך כמה דקות שני בניך נשרפו למוות על ידי אחד היצורים שלי, ואילו אתה שרפת שתי נערות צעירות וזכות בעצמך. אני רואה את שיתוף הפעולה שלנו רוקם את עצמו."
"לשם מה זה היה הכרחי?!" טיסנומיר לא הצליח לשלוט בעצמו, ונהיה נסער.
"האם שכחת מי אני? אני הוא השטן, אדון התופת הזוועתית. בדרך בה אלך, צפויים עוד קורבנות רבים. הפעם היו אלו בשר מבשרך. כעת יש פחות אנשים שהם בשר מבשרך, ולכן תחווה את האובדן באופן פחות ישיר. או שמא שינית את דעתך ואינך מעוניין לעזור לי עוד?" טיסנומיר התנשף במשך כמה רגעים, ואז הביטו בשטן, ונראה שוב ממוקד.
"אני אתגבר על האובדן, אדון התופת הזוועתית. אני מקווה שעברתי את המבחן שלך."
"הו כן, אתה מוכשר למדי. ותסתכל על זה אחרת. מקורביך, חניכים נוספים של האל, יצפו אולי שתרצה לנקום. שתעבוד נגדי. זה נותן לך את האמתלה המושלמת להתבודד כדי לדבר איתי. אני בטוח שתעריך זאת."
"כמובן, ללא ספק אעריך זאת. אם כך, כיצד יתנהל שיתוף הפעולה שלנו?"
"אני אקבע זאת. נשמתך שייכת לי כעת. ארשה לך להישאר מעל הקרקע בינתיים. אני מעריך שזה יהיה מועיל. אך אתה נתון לפקודתי. ברגע שאצטרך אותך, תדע זאת, ותופיע מולי מיד. משרת שלי יגיע אליך בקרוב, כדי להטביע בך את החותם. כשלא תהיה ממך תועלת, אתה תמות."
"כן, אדון התופת הזוועתית."

למען האמת, הג'מוזה נזכר שתחילה, לא כל כך ידע מה לעשות עם טיסנומיר, ולא הרבה לתקשר איתו. לעתים היה קורא לו ומסביר בפניו איזשהי תכנית שהסתמכה על איזשהו קסם, ורצה לשמוע את הדעה של טיסנומיר עליה. בדרך כלל, טיסנומיר שיפר קצת את התכנית. הג'מוזה היה מרוצה, אך לא ידע יותר מדי איך לערב את טיסנומיר יותר. המפנה התחיל כשנה לאחר ההתקפה שלו. ביום הזה, טיסנומיר היה זה שיזם את הקשר עם השטן.
"צריכה להיות לך סיבה טובה כדי ליצור איתי קשר. אם היא אינה טובה, אתה תמות." קידם השטן את פני טיסנומיר.
"כבר חלפה שנה מאז המבחן שלך..." אמר טיסנומיר.
"ומה עם כך? עליך להיות מרוצה שלא מתת במשך שנה. דבר!" אך טיסנומיר לא התמקד בו. מבטו היה במקום אחר, מחשבותיו היו במקום אחר. ייתכן גם והוא לא היה צלול לחלוטין.
"אניחושב עליה יותר ויותר. קשה לי להעלים את המחשבות ממנה. אני רוצה... לא לחשוב עליה זמן מה." השטן הסתקרן. רוב בני האדם שהיו בשורותיו כבר לא היו מסוגלים לתפקד מבחינה רגשית. נשמתם הושחתה ברגע כניעתם. אך הנה, כעת עמד מולו אדם שמסוגל לדבר באופן הגיוני על הרגשות שלו. השטן החליט שזאת הזדמנות מחקר מעניינת.
"אתה רוצה לשכוח מבת זוגתך לזמן מה?"
"אני רוצה שהכאב הזה ייפסק..." מלמל טיסנומיר. השטן ידע להסיק שטיסנומיר אינו חווה שום פגיעה גופנית, משמע הכאב עליו דיבר אכן היו המחשבות על בת זוגתו מהן רצה להיפטר. השטן הרהר בכך מעט, ומצא לכך פתרון.
"אוכל לפתור זאת. אשגר אותך אליי כעת לזמן קצר, וכשאסיים, אחזיר אותך חזרה."
"כן, אדון התופת הזוועתית." השטן ביצע קסם, ושיגר את טיסנומיר ממקומו לחדר בו שהה.
"הורד את ההגנות שלך. פתח את תודעתך בפניי. הכאב ממנו אתה רוצה להיפטר... ייעלם בקרוב." אמר השטן. טיסנומיר נאות, והשטן החל לתקוף את תודעתו, והציף אותה בכאב משתק. טיסנומיר נפל ארצה והתחיל להתעוות ולהתפתל מכאבים. השטן גרם לכאב לתקוף את טיסנומיר ברציפות במשך, מה שחישב שבחוץ יהיה כמה שעות. כשהפסיק, טיסנומיר נדם מיד. הוא ישוב להכרתו תוך כמה שעות. השטן שיגר אותו חזרה לעולם החיים. זה עבד. כעת, כל פעם שטרמלס הייתה מתגנבת למחשבותיו של טיסנומיר, נחשול של כאב עבר בגופו, והבריח אותה משם. באותו הזמן, השטן לא הבין שזאת הייתה נקודת המפנה, אך כשחשב על כך כעת, בהחלט חש זאת. בעתיד, טיסנומיר לא נהיה רק יעיל יותר, אלא נוסף מרכיב שלאכזריות מסוים להצעות שלו. ההצעות שלו כעת הביאו למספר קורבנות מעט גודל יותר, אולדרך יותר אכזרית להשיג את אותה המטרה. השטן היה מרוצה מכך, והתחיל להשתמש בטיסנומיר יותר, ולעתים אף טיסנומיר היה מבקש עזרה מהשטן במשימות מסוימות, כך שנוצר ביניהם סוג של סחר.

"אני צריך עיר, טיסנומיר." אמר לו השטן, כבר עברו קרוב לחמש שנים של תקשורת ביניהם. בשנה האחרונה השקיע השטן את מאמציו בכפר קטן מוקף הרים ושלג, אלא שכוח ארור של האל מלאפוס מנע ממנו את הגביע – יישוב שיהיה בבעלותו המלאה. דריסת רגל בעולם החיים.
"זה מה שאתה מנסה שם בהרים, כן? ניסיתי לרחרח מסביב קצת, אך באמת שאני לא רואה שום דבר שאני יכול לעזור לך בו בחזית ההיא. הכוחות של מלאפוס פשוט טובים מדי."
"כן, אני מבין זאת, אך אני אמשיך לנסות. לפחות נראה שאני מחזיק את האל הנחות הזה שם, כך שאני אולי יכול לנסות משהו אחר. זה חסר חשיבות מבחינתי איפה, אני רק צריך עיר, כפר, יישוב, משהו. אני רואה את זה, ברגע שתהיה לי דריסת רגל קבועה בעולמכם, הזיהום יתפשט כל כך הרבה יותר מהר. העת בה הגיהנום יהיה בכל מקום תתקרב כל כך. אך לשם כך אני זקוק לעיר. תעזור לי להשיג עיר." טיסנומיר חשב על כך ארוכות.
"אני עדיין מאמין ששיגורים הם המפתח. הרעיון שלנו עם נקודת התורפה בזרמי הקסם שבעזרתו אתה מנסה לפרוץ לכפר ההוא הוא רעיון טוב, אני עדיין מאמין בכך. זה פשוט מצער שפני השטח לא לטובתך שם... אני יכול לתת לך את מסדן. גרתי בה רוב חיי. אני מכיר את זרמי הקסם מצוין. פני השטח של העיר הם נוחים מאוד לתקיפה. כן... אדון התופת הזוועתית, אצטרך להתכונן לכך מעט, אך אני אוכל לתת לך את מסדן."
"אתה תיתן לי את עיר מולדתך ועיר מגוריך. זה נפלא ויפהפה. הפקודות שלך הן להיכבש יחד עם מסדן. זה ייראה חשוד אם אתה תהיה היחיד שהשכיל לברוח בזמן לפני שהעיר תיפול."

הם דיברו שנית כמה ימים לפני מועד ההתקפה.
"לבסוף, שמתי לב שאינך במסדן עוד, אף על פי שפקדתי עליך להישאר שם. ברצונך להגן על עצמך?" שאל אותו השטן.
"ובכן, הבנתי שאם אשאר במסדן, יהיה זה מצופה ממני להתנגד. אני חש שזה יהיה טיפשי להילחם בעצמי. האם הייתי צריך לעדכן אותך בכך?" זאת הייתה תשובתו אז, אך כעת, לאחר שקרא את ספריו, ידע את האמת. לאחר הטיפול אצל הג'מוזה רוחו של טיסנומיר התערערה, והוא התקשה לשמור על שפיותו, שעזרה לו לזכור את מטרתו המקורית, ומדוע הוא בכלל פועל בשיתוף פעולה עם השטן. כעת הוא ידע שטסינומיר אכן התכוון להישאר, אך מדי פעם היו לו, מה שתיאר כ"רגעי שפיות", ובאחד מהם לקח את הגמניוס וליסטריס וברח איתם ליבשת הגדולה. באותה העת השטן התעלם מכך, והתנחם בעובדה שהתועלת בכך שטיסנומיר יישאר במסדן שולית למדי, ולכן זה לא נורא אם תועלת זו תלך לאיבוד. וכמה ימים לאחר מכן, מסדן נפלה. השמים זוהמו באפלה, ונחשול אדיר של מפלצות הופיע מחוץ לעיר. כשהכוח המגן של מסדן יצא להדוף את ההתקפה, נחשול שני הופיע בתוך העיר, והכוח נקרע לגזרים, והעיר נהרסה כליל. הלילה ירד על מסדן, ולג'מוזה הייתה דריסת רגל בעולם בני האדם

.התגובה לא איחרה לבוא. כוח של האל חרלזדו התאסף בשולי מסדן. השטן כמובן ידע על כך, וקרא מיד לטיסנומיר.
"ראה, עמיתיך הגיעו לבקר את ביתך. אולי תבוא אליהם, תאמר להם שלום, ושאין להם מה לחפש בעיר שלי, ושילכו לדרכם?!"
"חה. לא תגרש את האל חרלזדו עם מילים בלבד."
"לא, אני לא. מה הם עושים שם? מדוע אינם מסתערים? אני ראיתי מה קוסם מיומן אחד מסוגל לעשות לצבא שלי. כאן יש צבא של כאלו. למה הם אינם תוקפים?"
"כנראה יש להם תכנית. כשאני נלחמתי בצבא שלך, נאלצתי להשתמש בכוח לא מרוסן רב כדי לחסל אותו. אני מאמין שהם מנסים להימנע מפגיעה בשבויים. אם הייתי מנחש, הם עומדים להשתמש במקור הכוח שבארץ היער. אני אוכל לנסות לרגל קצת, לבדוק מה אני מצליח לשמוע."
"אצפה לדיווח עוד היום."
"כן,אדון התופת הזוועתית." טיסנומיר ניתק את הקשר, ונעלם. הערב כבר ירד אצל בני האדם, וטיסנומיר טרם חזר לשטן. השטן התחיל לאבד את הסבלנות שלו. היכן הדיווח שלו? אך הוא החליט לחכות מעט. באמצע הלילה של בני האדם, הופיע טיסנומיר שוב מול השטן. הוא היה נראה זועף.
"אתה מאחר."
"כן, אדון התופת הזוועתית. צדקתי בהערכתי. הם הולכים לתעל מקור כוח בארץ היער, כדי שכוחם יגדל. כשכוחם יהיה גדול יותר, התקווה היא שיוכלו להימנע מאבידות של מקומיים. בן אדם ואלף נשלחו לארץ היער. שאר הצבא מחכה במסדן שהם יסיימו."
"האם זה יעזור להם עד כדי כך? האם עליי להפריע להם?"
"כן. מקור הכוח הוא די חזק. בהשפעתו, זה בהחלט סביר שהם יגברו על הצבא שלך, ולא יהרסו את מה שנשאר מהעיר."
"יש לך רעיונות כיצד לעצור אותם?" טיסנומיר שתק לכמה רגעים, הזעם טרם חלף מפניו.
"תפתה אותם עם נשים." נדמה היה שכל זעמו תועל במילים האלו.
"אין לי זמן להלצות כעת. הכול בסכנה. תן לי עצה מועילה או תגיד לי שאין לך דבר!"
"תפתה אותם עם נשים!" צעק טיסנומיר, הזעם בוקע ממנו ודולף לכל מקום.
"אולי אתה רציני בנוגע לכך. אם כך, האם תוכל להסביר קצת מדוע אתה מלא תאוות דם כל כך?"
"ליסטריס... כשחזרתי הביתה היא לא הייתה שם. הגמניוס לא רצה לומר לי שום דבר. מצאתי אותה, מזדווגת עם איזשהו מקומי מלוכלך. הבת שלי, מחוללת מול עיניי. לקחתי אותה משם חזרה, והיא והגמניוס התקוממו מולי, העזו להרים את קולם מול אביהם. כזאת עזות מצח, כזה חוסר הערכה למה שעשיתי עבורם... פעמיים כבר חילצתי אותם מהתופת. והם מתרעמים. אהבה זה דבר טבעי, הם אומרים. בגילה של ליסטריס, רבות כבר נושאות את ילדן השני, הם אומרים. אצל אלפים, ואצל גזעים נוספים אין זה כך. לאלפים שפגשתי היה כבוד. הם לא היו עושים זאת. אך ילדיי לא פגשו את אותם גזעים אציליים... אם זהו ערך כה מקודש עבור כולם... תפתה את בני האדם עם נשים, ואז תהרוג אותם."
"ובכן, זאת תכנית מאוד נבונה. וכיצד עליי בדיוק לממש אותה? מאיפה אשיג נשים? וגם אם יהיו לי נשים, מה מבטיח לי שהם לא פשוט יתעלמו מהן וימשיכו במשימתם?"
"יש לך נשים במסדן. תקח אותן, גבר או שניים שיעזרו לך לבחור את הכי טובות. בנוגע לשאלתך השנייה... קסם כלשהו... אני חושב שאני יכול לעשות את זה. אני אצטרך לעבוד על זה קצת אך נראה לי שאני אוכל למצוא קסם מתאים. אבל אני דורש ממך משהו בתמורה."
"אתה דורש ממני?"
"כ ןאני דורש ממך!! אם לא אעזור לך כעת כל השאיפות שלך ירדו לטמיון. לכן זוהי דרישה שלי. תהרוג את הגבר שחולל את ליסטריס... ואת ליסטריס. עם היצורים שלך. תגרום לזה להיראות מקרי. תהרוג אותם. תהרוג אותם. החרפה..." השטן לא השיב זמן מה.
"עשינ ועסק. אני אלך לחפש נשים. יש לך עד הבוקר למצוא את הקסם שיעשה את מה שאמרת. אם לא תספק אותו עד אז, אעשה זאת קל יותר עבורי, ואהרוג את כולכם. אם תשיג לי את הקסם, אעתר לדרישה הזאת שלך. ואם תדרוש ממני דבר נוסף אי פעם, באותו הרגע תמות."
"כן, אדון התופת הזוועתית." בכתביו, תיאר שבכה במשך כל אותו הלילה. הוא התחרט על הבקשה, אך ידע שכבר לא יוכל לבטל אותה. כל הלילה חשב על הקסם, כאשר במחצית מהזמן הצטער על האי שפיות הפוקדת אותו, ועל כך שגזר את גורל ביתו ברגע אחד של אי שפיות. הקסם, כמובן, היה מוכן בבוקר. את התוצאות – הכירו כל תלמידי הקסמים מאז ועד עולם .החרפה של מסדן. זעמו של חרלזדו. ההשחתה, והחשכה הנצחית של מסדן לא טוהרו עד היום. וכל זה – בגלל רגע אחד של אי שפיות. ליסטריס והגבר שהיה איתה, נרצחו, כפי שהבטיח השטן. הכתבים סיפרו שהגמניוס חשד שלאביו הייתה יד בדבר, והוא ברח, מותיר את טיסנומיר לבדו ללילה נוסף של דמעות ותיעוב עצמי. טיסנומיר נהיה פחות מועיל אחרי הארוע הזה. לעתים היה מתפרץ בבכי תוך כדי הדיון. לעתים היה מדבר דברים חסרי פשר. החסד הרב שקנה טיסנומיר אצל השטן הלך והתמעט, וסבלנתו של השטן החלה לפקוע. באותו הזמן גם החלו בני אדם לנסות לתקוף אותו ישירות, בין השאר גם החמישה ממונטספור תקפו אותו בפעם הראשונה, וברחו כשזנבם בין רגליהם. השטן רצה את עצתו של טיסנומיר, כיצד למגן את מקדשו מאותם מטרדים. לא הייתה לו בעיה להרוג או לשעבד את כל בני האדם שתקפו אותו, אך זה הצריך זמן ומאמץ, והיה נחמד לחסוך זאת. מהכתבים הסיק שכעת טיסנומיר ציפה למותו, וידע שלשטן יימאס ממנו בכל רגע, ותכנן ליום שאחרי מותו, כיצד יוכל לכפר על חטאיו, ולתת לאנושות להרוויח מהריגול הזה. ברשומה האחרונה, תיאר כיצד רגעי השפיות והצלילות שלו מתמעטים. ברוב שעות היום, היה או בעל תאוות דם רצחנית, או חרטה ורחמים על כל החטאים שביצע. ריח הדם והבשר החרוך מהערב ההוא לא עזבו אותו מעולם, אפילו כשהזכרונות על בת זוגתו כן. הוא כתב על כוונתו ליצור קשר עם הגמניוס, פעם אחת אחרונה, להתחנן למחילתו, ולהעביר לו את המידע יקר הערך, כיצד להביס את השטן. השטן ידע בעצמו, שכמה ימים לאחר שנכתבה רשומה זאת, נתן את הפקודה להרוג את טיסנומיר .אך תכניתו כנראה התממשה. כמו כן, כעת היה ניכר לחלוטין שמשרתיו הטיפשים לא הבינו כלל את הארועים שקרו אז לקראת הסוף. הוא יצטרך לעדכן אותם בהתפתחות הזאת. הג'מוזה הצר על כך שעם הספרים לא נמצא הספר שהכיל את המידע על הכישוף שכלא אותו בפעם הראשונה, זה שהחמישה ממונטספור השתמשו בו בפעם השנייה בה נפגשו. הוא תהה אם פיסת מידע זאת כתובה במקום כלשהו, או שהמידע על כך נשמר אחרת. אך זאת משימה לזמן אחר. כעת עליו לתכנן את ההתקפה שלו. הרעיון של טיסנומיר במסדן... הזיהום של העולם... זרמי קסם, ושיגור... כל אלו היו רעיונות שלא היה יכול לחשוב ולתכנן אותם בעצמו. הוא ידע להכיר בכך כעת שלצורת החשיבה האנושית הנחותה היו היתרונות שלה. הוא ילמד אותה, וירתום אותה לכוחו. הג'מוזה הוא, אחרי הכול, גאון. כעת עם ההבנה על מה שקרה מנקודת המבט של טיסנומיר, ידע מה אפשר לעשות איתם. הוא יוכל לנצל את הכוח שלו, האדיר יותר מכוחו של כל אדם, דרך המיומנות האדירה של טיסנומיר, שוודאי הייתה גדולה ממיומנותו של כל אדם אחר בתקופתו, ובכך לנצל את כוחו בדרך הרבה יותר יעילה. יהא זה מפץ גדול שירעיד את עולם בני התמותה. הוא החל במלאכה. כשיהיה קרוב להשלמתה, ישלים אותה בעולם בני האדם, כדי שיראו, ויבינו שהגיעה שעתם לפחד, לפחד ולמות.